החלטה בתיק ע"א 4308/12

           לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט א' רומנוב) בת"א 3469/09 מיום 2.5.2012, במסגרתו נקבע כי המבקש, בית חולים מקאסד, ישלם למשיבים סך של 2,500,000 ש"ח.

תמצית הרקע העובדתי ופסק דינו של בית המשפט המחוזי

1.            המשיבה 1, ת.ש. (להלן: המשיבה), נולדה ביום 5.8.2005 כשהיא סובלת משיתוק מוחין מלא ונוקשה בארבע הגפיים, מפיגור שכלי קשה ביותר ומנכות רפואית ותפקודית של 100%. המשיבה והוריה, המשיבים 3-2, הגישו לבית המשפט המחוזי תביעת פיצויים בגין רשלנות רפואית נטענת של המבקש, בית חולים מקאסד (להלן: המבקש), בטענה כי המבקש התרשל בניהול לידתה של המשיבה וכתוצאה מהתרשלותו נולדה המשיבה כשהיא סובלת מהמומים הקשים האמורים. בין היתר, הגישו שני הצדדים חוות דעת מומחים רפואיים בתחום המיילדות ובתחום השיקום. כמו כן, נשמעו בפני בית המשפט המחוזי עדים מטעם הצדדים, לרבות המומחים הרפואיים בתחום השיקום.

2.            במהלך שלב שמיעת הראיות, וטרם נשמעו כל העדים מטעם הצדדים (לרבות המומחים הרפואיים בתחום המיילדות), הגישו הצדדים לבית המשפט המחוזי "הודעה על הסדר דיוני", במסגרתה נאמר כי הצדדים מסמיכים את בית המשפט לפסוק על דרך הפשרה, בהתאם להוראת סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט), בפסק דין מנומק ולאחר שמיעת טיעוני הצדדים. עוד נאמר בהודעה כי בית המשפט מתבקש לפסוק למשיבים פיצויים בטווח הסכומים שבין 1,200,000 ש"ח לבין 2,500,000 ש"ח, והוסכם כי הסכום שייפסק יכלול בתוכו גם שכר טרחת עו"ד והוצאות משפט. בית המשפט המחוזי נתן ביום 30.3.2012 תוקף של החלטה להסדר הדיוני האמור. בהתאם להסדר הדיוני, התקיימה לפני בית המשפט המחוזי ישיבה ביום 16.4.2012 במסגרתה השמיעו הצדדים טיעוניהם. בישיבה זו ביקש בא כוח המבקש כי פסק הדין יכלול התייחסות אף לשאלת האחריות ולא רק לשאלת הנזק, וזאת על אף שנתן הסכמתו להסדר במסגרתו יחויב בתשלום פיצויים למשיבים ועל אף ששלב שמיעת הראיות הופסק והמומחים הרפואיים בתחום המיילדות לא נשמעו.

3.            ביום 2.5.2012 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי מושא הערעור. במסגרת פסק הדין התייחס בית המשפט המחוזי, בהתאם לבקשת בא כוח המבקש, גם לשאלת האחריות. בית המשפט סקר את טענות הצדדים בשאלת האחריות וציין כי שמיעת הראיות לא הסתיימה; כי קיים קושי להכריע על בסיס הראיות שהוגשו והעדויות שנשמעו מכיוון שקיים חשד שחלק מפלטי הניטור אינם שייכים למשיבה; וכי שני המומחים הרפואיים בתחום המיילדות, שחוות דעתם הן שעומדות ביסוד המחלוקת בשאלת האחריות, לא נשמעו. למרות זאת, מצא לנכון בית המשפט להתייחס לשאלת האחריות וקבע, לאחר סקירה של הראיות, כי המבקש התרשל בהתנהלותו וכי התרשלות זו גרמה לנזקיה הקשים של המשיבה. בית המשפט קבע כי "אין חולק על כך שמומיה של התובעת התהוו כתוצאה מהלידה, היינו שאין מדובר במום מולד" וציין כי הצדדים חלוקים בשאלה מה גרם לכך ובאופן ספציפי בשאלה האם המשיבה 2 סבלה מתשניק סב לידתי אם לאו. בנקודה זו סקר בית המשפט את הראיות שהוצגו בפניו וקבע כי המשיבים הצליחו להוכיח ברמה הנדרשת בהליך אזרחי כי המשיבה 2 סבלה מתשניק סב לידתי.

4.            בכל הנוגע לשאלת הנזק קבע בית המשפט כי אינו רואה צורך להיכנס לפירוט חישוב ראשי הנזק השונים וכי הוא מוצא לנכון לאמץ באופן עקרוני את הפיצוי שנפסק בעניין שנסיבותיו דומות לעניין דנן [ת"א (חי') 1381/99 קוגן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.10.2006) (להלן: עניין קוגן)], בכפוף להתאמות ושינויים מסוימים. בסופו של דבר, קבע בית המשפט כי גובה הפיצוי שמתקבל, גם לאחר ניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי, עולה על "התקרה" שעד אליה הסמיכו אותו הצדדים לפסוק. לפיכך, נקבע כי המבקש מחויב לשלם למשיבים את "תקרת" הסכום שהצדדים הסמיכו את בית המשפט לפסוק, דהיינו 2,500,000 ש"ח. בית המשפט הדגיש כי המשיבים 3-2 ידאגו להשקיע את סכום הפיצוי באופן שישרת בצורה הטובה ביותר את עניינה של המשיבה והורה כי בא כוחם של המשיבים יגיש לבית המשפט הודעה בדבר אופן ההשקעה תוך 30 יום ממועד התשלום.  

5.            בקשת עיכוב ביצוע שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי נדחתה בהחלטה מיום 23.5.2012. בית המשפט קבע כי הלכה ידועה היא שביצועו של פסק דין כספי לא יעוכב אלא במקרים חריגים בלבד וכי המקרה דנן אינו נמנה על המקרים החריגים. באשר לסיכויי הערעור ציין בית המשפט כי הפסיקה הנוהגת לעניין אי-התערבות ערכאת הערעור בפסק דין שניתן על דרך הפשרה בערכאה הדיונית מציבה בפני המבקש קושי של ממש, וכי קושי זה נכון במיוחד לגבי סכום ה"רצפה" לו הסכים המבקש. אשר לחששו של המבקש כי לא יעלה בידו לקבל בחזרה מהמשיבים את הכספים שישולמו להם, ציין בית המשפט כי בפסק הדין נקבע שהכספים יושקעו בחשבון שייפתח לטובת המשיבה לאחר אישורו של בית המשפט. ככל שיתקבל הערעור, נקבע, יוכל המבקש להיפרע מהכספים שהמשיבים יפקידו בחשבון. לפיכך נקבע כי בנסיבות העניין אין כל חשש שהכספים "ייעלמו" ושלא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו. 

נימוקי הערעור ובקשת עיכוב הביצוע

6.            המבקש לא השלים עם פסק דינו של בית המשפט המחוזי והגיש ערעור לבית משפט זה ויחד איתו בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין.

7.            במסגרת הערעור טוען המבקש כי אילו הייתה התביעה מתנהלת עד סופה היה סיכוי גבוה מאד כי היא הייתה נדחית בנימוק שלא הוכח הקשר הסיבתי וכי לא התקיימו המבחנים של תשניק סב לידתי. המבקש טוען כי בית המשפט המחוזי לא שיקלל בפסק דינו את הסיכויים והסיכונים בתיק ולא נתן משקל כלל לטענות המבקש בדבר אי הוכחת תשניק סב לידתי. עוד נטען כי הנסיבות שנדונו בפסק הדין בעניין קוגן, עליו הסתמך בית המשפט המחוזי, אינן דומות כלל לנסיבות העניין דנן. לבסוף נטען כי לא ניתן משקל לכך ששני המומחים הרפואיים בתחום המיילדות לא נחקרו כלל ולפיכך אין מקום לייחס משקל מוגבר לחוות הדעת של המומחה מטעם המשיבים.

8.            במסגרת בקשת עיכוב הביצוע טוען המבקש כי העילה לעיכוב ביצוע פסק הדין הכספי הינה חוסר אפשרות להשיב את המצב לקדמותו או למצער קושי רב בהשבת המצב לקדמותו, ככל שהערעור יתקבל. נטען כי מצבם הכלכלי של המשיבים הוא קשה מאד וכי לא תהיה להם שום אפשרות להחזיר את סכום פסק הדין ככל שישולם להם. לטענת המבקש, מצבם הכלכלי הקשה של המשיבים עולה מעדויותיהם לפני בית המשפט המחוזי ומחומר הראיות עצמו. עוד נטען כי קיים חשש שהמשיבים יפקידו את הכספים בבנק ברשות הפלשתינית וכי "די אם הסכום יופקד בבנק באזור הרשות אשר נמצא במרחק חמש דקות נסיעה מירושלים...כדי לסכל כל אפשרות להחזרת סכום פסק הדין אם המבקש יזכה בערעור". לבסוף מציין המבקש כי הוא מסכים להעביר סך של 1,200,000 ש"ח ("רצפת" ההסדר) למשיבים כבר בשלב זה.

דיון והכרעה

9.            לאחר שעיינתי בפסק הדין מושא הערעור, בהודעת הערעור ובבקשת עיכוב הביצוע, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, אף בלא צורך בקבלת תגובה.

10.         הכלל הבסיסי, הקבוע בתקנה 466 לתקנות, הינו כי "הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים". עיכוב ביצועו של פסק הדין הוא החריג לכלל. על המבקש עיכוב ביצוע של פסק דין להוכיח שני תנאים מצטברים - כי סיכויי הערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. במסגרת התנאי השני בדבר מאזן הנוחות, על המבקש להוכיח כי אם פסק הדין יבוצע ובסופו של יום יתקבל הערעור, ייתקל המבקש בקשיים בהשבת המצב לקדמותו [ראו: ע"א 7221/01 י.ג. רובינשטיין יצור וסחר בע"מ נ' שובל (נ.י.ב שווק מוצרים והפצתם בע"מ, פ"ד נו(4) 178, 182 (2002) (להלן: עניין י.ג. רובינשטיין); ע"א 6647/98 גנן נ' פקיד שומה תל-אביב 4, פ"ד נג(1) 187, 189(1999); בש"א 3158/91 פלאטו שרון נ' קומפני פריזיין דה פרטיסיפיסיון, פ"ד מה(5) 499, 503 (1991)].

                   כלל זה כוחו יפה, בבחינת קל וחומר, כאשר מדובר בפסק דין המטיל על המבקש חיוב כספי. ככלל, פסק דין שמחייב בתשלום כספי לא יסווג בגדר החריגים לכלל, כאשר הנחת המוצא הינה כי מאזן הנוחות במקרים אלו נוטה לטובת המשיב, מאחר שהתשלום הכספי אינו יוצר מצב בלתי הפיך וכספים ששולמו על ידי המבקש ניתן יהיה להשיב בסופו של יום [ראו והשוו: עניין י.ג. רובינשטיין; ע"א 4757/05 בנק הפועלים בע"מ - אגף משכן נ' זיתוני (לא פורסם, 2.6.2005) (להלן: עניין זיתוני); ע"א 5811/09 גאון נ' מעגלות הפקות בע"מ (לא פורסם, 30.8.2009)]. הנטל להוכיח כי מאזן הנוחות נוטה דווקא לטובת המערער מוטל, מטבע הדברים, על המערער, שנדרש להוכיח שמדובר באחד מאותם מקרים יוצאי דופן שבהם מצבו הכלכלי של המשיב אינו שפיר וקיים חשש שהכספים שישולמו לא יושבו. על מנת לעמוד בנטל זה על המבקש (המערער) להציג תשתית ראייתית ועובדתית לתמיכה בטענתו בדבר הקושי שיעמוד בפניו בהמשך הדרך בבואו להיפרע מהמשיב [ראו והשוו: ע"א 9351/07 הועדה המקומית לתכנון ובניה מצפה אפק נ' נגל (לא פורסם, 23.12.2007); עניין י.ג רובינשטיין]. עוד נפסק כי המערער אינו יכול לצאת ידי חובה על ידי הפרחת טענות כלליות ובלתי מפורטות בדבר מצבו הכלכלי הקשה של המשיב, שאינן מגובות בתשתית ראייתית מבוססת [ראו והשוו: ע"א 9750/05 אליהו נ' אלנר (לא פורסם, 14.2.2006); עניין זיתוני].

11.         בנסיבות העניין, סבורני כי המבקש לא הוכיח קיומו של אף אחד משני התנאים המצטברים הנדרשים לצורך עיכוב ביצוע.

12.         בכל הנוגע למאזן הנוחות - סבורני כי הטענות בעניין מצבם הכלכלי הקשה של המשיבים נטענו בצורה כללית ולאקונית. המבקש לא צירף תצהיר לבקשתו והוא מסתמך בנקודה זו על אמירות שונות של המשיב 3 במסגרת חקירה נגדית בבית המשפט המחוזי, אשר לטענתו מוכיחות שמצבם הכלכלי של המשיבים הינו קשה מאד. דא עקא, עיינתי באמירות המשיב 3 ואיני סבור שהן מוכיחות את טענתו של המבקש כי מצבם הכלכלי של המשיבים "קשה מאד". אף אם אצא מנקודת הנחה שמצבם הכלכלי של המשיבים אינו מן המשופרים, אין פירושו כי יש לעכב "אוטומטית" את פסק הדין ועל המבקש מוטל הנטל להוכיח כי יתקיים קושי ממשי להשיב את המצב לקדמותו. איני סבור כי המבקש עמד בנטל זה.

                   באשר לטענת המבקש בדבר הקושי שייווצר בהשבת המצב לקדמותו לאור החשש מפני "הברחת הכספים" בדרך של הפקדתם בבנק ברשות הפלשתינית, מקובלת עליי קביעתו של בית המשפט המחוזי כי הכספים שישולמו על ידי המבקש למשיבים יופקדו בחשבון נפרד שייפתח לטובת המשיבה לאחר אישורו של בית המשפט, וכי חשבון זה יעמוד "לרשותו" של המבקש, ככל שיתקבל ערעורו בסופו של יום. בית המשפט המחוזי ייתן דעתו, מן הסתם, לסוגיה שהועלתה על ידי המבקש כשייתן אישורו כאמור.

13.         בכל הנוגע לסיכויי הערעור - מבלי לקבוע מסמרות, נראה שסיכויי הערעור אינם גבוהים, בשים לב לכך שפסק הדין מושא הערעור ניתן על דרך הפשרה במסגרת הסדר דיוני, בהתאם להוראות סעיף 79א לחוק בתי המשפט. הלכה פסוקה היא כי התערבותה של ערכאת הערעור בפסקי דין של פשרה מצטמצמת למקרים של "חריגה קיצונית ביותר מגבולות הסבירות במסקנות או בקביעת הסכומים שנפסקו" [רע"א 6756/96 זוננשוילי נ' חוד, חברה לתעשיית מוצרי מתכת בע"מ (לא פורסם, 15.12.1997); רע"א 11579/05 ניידות חב"ד להפצת יהדות ארה"ק נ' חנניה (טרם פורסם, 28.11.2006); ע"א 1639/97 אגיאפוליס נ' הקסטודיה אינטרנציונלה דה טרה סנטה פ"ד נג(1) 337 , 345-344 (1999)]. אין משמעותו של דבר כי פסק דין שניתן על דרך הפשרה הינו חסין מפני ערעור, אולם יש לזכור כי ככל שנכונותה של ערכאת הערעור להתערב בפסק דין שניתן על דרך הפשרה תהיה דומה לאופן ההתערבות בפסק דין "רגיל", אזי ייפגע יתרונו המובנה של מוסד הפשרה וייפגעו ציפיות הצדדים לקיום הליך מהיר שתוצאותיו סופיות (ראו עניין זוננשוילי).